חוויה רבת-עוצמה מתוך הספר "THE ACTIVE SIDE OF INFINITY" מאת קרלוס קסטנדה (בתודה לגיא על התרגום):

"מה זה, דון חואן?" שאלתי "אני רואה צללים שחורים נעים בכל מקום".

"אה, זהו היקום בכללותו," הוא אמר, "בלתי ניתן לתיחום, לא-קווי, מחוץ לתחביר. המכשפים של מקסיקו העתיקה היו הראשונים שהבחינו בצללים הנעים הללו, אז הם עקבו אחריהם. הם ראו אותם כפי שאתה רואה אותם, והם ראו אותם כאנרגיה הזורמת ביקום. והם אכן גילו משהו נשגב."

הוא חדל לדבר והביט בי. העצירות שלו היו ממוקמות באופן מושלם. הוא תמיד חדל לדבר בעודי תלוי על חוט השערה.

"מה הם גילו, דון חואן?" שאלתי.

"הם גילו שיש לנו שותף לחיים," הוא אמר, ברור ככל שיכול היה. "יש לנו טורף שהגיע ממעמקי הקוסמוס ונטל את השליטה על חיינו. בני אדם הם האסירים שלו. הטורף הוא אדוננו ושליטנו. הוא הפך אותנו לצייתנים, לחסרי-ישע. אם אנחנו רוצים למחות, הוא מדכא את מחאתנו. אם ברצוננו לפעול באופן עצמאי, הוא דורש שלא נעשה כן."

היה חשוך מאד סביבנו, ונראה שהדבר גרם להפחתה של כל תגובה מצידי. אילו היה זה אור יום, הייתי צוחק עד כלות הנשימה. בחשיכה הרגשתי עצור למדי.

"יש חשיכה מוחלטת מסביב, אבל אם תביט מזווית העין, תראה את הצללים החולפים מקפצים מכל צד."

הוא צדק. יכולתי לראותם. התנועה שלהם גרמה לי לסחרחורת. דון חואן הדליק את האור, ונראה היה שהדבר גרם לכל להתפוגג.

"הגעת, על-ידי המאמץ שלך לבדו, לדבר שאותו כינו השמאנים של מקסיקו העתיקה אב כל הנושאים," אמר דון חואן. הלכתי סחור-סחור כל הזמן, וניסיתי לרמוז לך שיש משהו אשר אוחז בנו כבאסירים. ואכן אנחנו אסירים! זו היתה עובדה אנרגטית עבור המכשפים של מקסיקו העתיקה."

"מדוע הטורף השתלט בדרך שאותה אתה מתאר, דון חואן?" שאלתי. "חייב להיות הסבר הגיוני."

"ישנו הסבר," השיב דון חואן, "שהוא ההסבר הכי פשוט בעולם. הם השתלטו משום שאנחנו מזון עבורם, והם סוחטים אותנו ללא רחמים כי אנחנו אמצעי המחיה שלהם. בדיוק כמו שאנו מחזיקים תרנגולות בלולי תרנגולות, GALLINEROS, כך הטורפים מחזיקים אותנו בלולים של בני אדם, HUMANEROS. כך, המזון שלהם תמיד זמין עבורם."

חשתי שראשי מתנועע בפראות מצד לצד. לא עלה בידי להביע את התחושה החזקה של אי-נוחות וחוסר שביעות רצון, אך גופי נע כדי להביא זאת לידי ביטוי. רעדתי מכף רגל ועד ראש בלי כל רצון מצידי.

"לא, לא, לא, לא," שמעתי עצמי אומר. "זה אבסורדי, דון חואן. מה שאתה אומר הוא דבר מפלצתי. זה פשוט לא יכול להיות, למכשפים או לאנשים רגילים, או לכל אחד."

"למה לא?" דון חואן שאל בשלווה. "למה לא? בגלל שזה מרתיח אותך?"

"כן, זה מרתיח אותי," השבתי. "הטענות האלה מפלצתיות!"

"ובכן," אמר, "עדיין לא שמעת את הטענות כולן. חכה עוד קצת ואז נראה איך תרגיש. אני עומד לחולל אצלך הפצצה. כלומר, אני עומד לדון את נפשך למתקפות עצומות, ואינך יכול לקום וללכת, משום שאתה לכוד. לא משום שאני מחזיק בך כבאסיר, אלא כי משהו בך מונע ממך לעזוב, בעוד שחלק אחר שלך הולך לצאת מדעתו לחלוטין. אז החזק את עצמך!"

היה בי משהו שהיה, כך חשתי, להוט לעונש. הוא צדק. לא הייתי עוזב את ביתו בכל מחיר. ועם זאת לא אהבתי לרגע את דברי ההבל שהוא פלט.

"אני רוצה לפנות למוח האנליטי שלך," דון חואן אמר. "חשוב לרגע, ואז אמור לי איך תסביר את הניגוד שבין האינטליגנציה של האדם המהנדס ובין הטיפשות של מערכת האמונות שלו, או הטיפשות של התנהגותו מלאת-הסתירות. המכשפים מאמינים שהטורפים העניקו לנו את מערכת האמונות שלנו, את רעיונותינו בדבר טוב ורע, את מנהגינו החברתיים. הם אלו שסידרו עבורנו את תקווֹתינו וציפיותינו ואת חלומותינו בדבר הצלחה וכישלון. הם נתנו לנו חמדנות, רדיפת-בצע, ופחדנות. הטורפים הם אלו שעושים אותנו שאננים, שגרתיים ואגומניאקים."

"אבל איך הם יכולים לעשות זאת, דון חואן?" שאלתי, כעוס עוד יותר בגלל דבריו. "הם לוחשים את כל זה באוזנינו בזמן השינה?"

"לא, הם לא עושים את זה ככה. זה אידיוטי!" אמר דון חואן בחיוך. "הם הרבה יותר יעילים ומאורגנים מזה. כדי להפכנו לצייתנים, כנועים וחלשים, הטורפים השתמשו בתכסיס מבריק. מבריק, כמובן, מנקודת הראות של אסטרטג צבאי. תכסיס מחריד מנקודת הראות של אלו שסובלים ממנו. הם נתנו לנו את המיינד שלהם! אתה שומע אותי? הטורפים נותנים לנו את המיינד שלהם, שהופך להיות המיינד שלנו. מיינד הטורפים הוא משונה, מלא-סתירות, קודר, מלא בפחד שיגלו אותו בכל רגע ורגע.

"אני יודע שאף-על-פי שמעולם לא חווית רעב," הוא המשיך, "יש לך חרדת-אוכל, שהיא היא אותה חרדה של הטורף אשר חושש שבכל רגע התכסיס שלו יתגלה והמזון יימנע ממנו. דרך המיינד, שהוא, אחרי הכל, המיינד שלהם, מחדירים הטורפים לחייהם של בני האדם את כל מה שנוח להם. והם מבטיחים, באופן זה, רמה של אבטחה אשר משמשת כאמצעי הגנה נגד הפחד שלהם."

"זה לא שאיני יכול לקבל כל זאת על פניו, דון חואן," אמרתי. "הייתי יכול, אבל יש בזה משהו כה דוחה, שזה ממש מרתיע אותי. זה מאלץ אותי ליטול עמדה מנוגדת. אם זה נכון שהם אוכלים אותנו, איך הם עושים זאת?"

חיוך רחב השתרע על פניו של דון חואן. הוא היה מרוצה עד השמיים. הוא הסביר שמכשפים רואים תינוקות אנושיים ככדורי אנרגיה משונים ומבהיקים, מכוסים מלמעלה ועד למטה במעטה זוהר, משהו כמו כיסוי פלסטיק אשר מוצמד על כדור האנרגיה. הוא אמר שמעטה המודעות הזוהר הוא הדבר שאותו אוכלים הטורפים, ושכאשר בן אדם מגיע לבגרות, כל שנשאר ממעטה המודעות הזוהר הזה הוא גדיל צר שמגיע מהאדמה עד לחלק העליון של בהונות הרגליים. הגדיל הזה מאפשר לבני האדם להמשיך להתקיים, אבל רק בקושי.

כאילו מתוך חלום, שמעתי את דון חואן מאטוס מסביר שלמיטב ידיעתו, האדם הוא המין היחיד שיש לו מעטה מודעות זוהר מחוץ לכדור הזוהר. לכן, הוא שימש טרף קל למוּדעות מסדר אחר, כמו המודעות הכבדה של הטורף.

אז הוא הביא את ההצהרה המזיקה ביותר עד לרגע זה. הוא אמר שגדיל המודעות הצר הוא המרכז של ההשתקפות-העצמית, שבו האדם שבוי ללא תקנה. על-ידי משחק בהשתקפות העצמית שלנו, שזוהי נקודת המודעות היחידה שנותרה לנו, הטורפים יוצרים הבזקי מודעות, שאותם הם ממשיכים לאכול ללא-רחמים. הם נותנים לנו בעיות טיפשיות, הגורמות לאותם הבזקי מודעות להיווצר, ובדרך זו הם מותירים אותנו בחיים כדי שיוכלו להיזון מההבזקים האנרגטיים של בעיותינו המדומות.

כנראה היה משהו בדבריו של דון חואן שזעזע אותי מהיסוד, שכן באותו השלב הקאתי את נשמתי.

לאחר הפסקה של רגע, שהספיקה לי כדי להתאושש, שאלתי את דון חואן: "אבל מדוע המכשפים של מקסיקו העתיקה וכל המכשפים היום, אף-על-פי שהם רואים את הטורפים, לא עושים דבר בקשר לכך?"

"אין שום דבר שאתה ואני יכולים לעשות בקשר לזה," דון חואן אמר בקול רציני ועצוב. "כל שביכולתנו לעשות הוא למשמע את עצמנו עד לנקודה שבה הם לא יגעו בנו. כיצד אתה יכול לבקש מהאנשים האחרים לעבור את תנאי המשמעת הקפדניים האלה? הם יצחקו לך בפנים, והתוקפניים יותר יכניסו לך מכות. ולאו דווקא בשל כך שהם לא יאמינו לך. במעמקי נשמתו של כל אדם ישנו ידע קדום ופנימי על קיומם של הטורפים."

המוח האנליטי שלי נע קדימה ואחורה כמו יו-יו. הוא עזב אותי וחזר, עזב אותי וחזר שוב. מה שדון חואן הציע היה שערורייתי, בלתי ייאמן. יחד עם זאת, היה זה דבר הגיוני ביותר, כל-כך פשוט. הוא הסביר כל סוג של סתירה אנושית שיכולתי לחשוב עליה. אבל איך ניתן לקחת את כל זה ברצינות? דון חואן דחף אתי לעבר מסלולה של מפולת סלעים שתגלגל אותי במורד לָנצח.

חשתי בעוד גל של תחושה מאיימת. הגל לא הגיע מתוכי, אך הוא היה מחובר אליי. דון חואן עשה לי משהו, חיובי באופן מסתורי ושלילי להחריד באותו הזמן. חשתי בו כנסיון לחתוך שכבה דקה שנדמה שהיתה דבוקה אליי. עיניו היו מקובעות לשלי במבט ללא מצמוץ. הוא הסיט את עיניו והמשיך לדבר בלי להביט בי עוד.

"בכל זמן שספקות תוקפים אותך ברמה מסוכנת," אמר, "עשה משהו מעשי בקשר לכך. כבה את האור. חדור את האפלה; גלה מה ביכולתך לראות."

הוא נעמד כדי לכבות את האור. עצרתי אותו.

"לא, לא , דון חואן," אמרתי, "אל תכבה את האור. אני בסדר."

מה שהרגשתי אז היה פחד מאד לא שגרתי, עבורי, מהחשיכה. רק המחשבה עליה גרמה לי לנשימה מואצת. ללא ספק ידעתי משהו עמוק בפנים, אך לא העזתי לגעת בו או להביא אותו לפני השטח, גם לא בעוד מיליון שנים!

"ראית את הצללים החולפים על העצים," דון חואן אמר, בהתיישבו בחזרה על הכיסא. "זה טוב למדי. ברצוני שתראה אותם בחדר זה. אינך רואה דבר. אתה רק לוכד במבטך צללים חולפים. יש לך מספיק אנרגיה בשביל כך."

חששתי שדון חואן יקום בכל זאת ויכבה את האור, וכך הוא עשה. שתי שניות לאחר מכן, צרחתי בכל גרוני. לא רק שלכדתי במבטי את הצללים החולפים הללו, גם שמעתי אותם מזמזמים באוזניי. דון חואן צחק עד עמקי נשמתו בהדליקו את האור.

"איזה בחור רגשני!" הוא אמר. "חסר כל אמונה, מצד אחד, אך מעשי לחלוטין מהצד השני. אתה חייב לסדר את הקרב הפנימי הזה. אחרת אתה תתנפח כמו קרפדה גדולה ותתפוצץ."

דון חואן המשיך לנעוץ את הקרס שלו עמוק יותר ויותר לתוכי. "המכשפים של מקסיקו העתיקה," אמר, "ראו את הטורף. הם כינו אותו מעופף מאחר שהוא מקפץ באוויר. זה לא מראה מלבב. זהו צל גדול, חשוך לגמרי, צל שחור שמקפץ באוויר. ואז הוא נוחת שטוח על האדמה. המכשפים של מקסיקו העתיקה חשו לא בנוח מהרעיון של זמן הגעתו לארץ. הם הגיעו למסקנה שהאדם היה פעם יצור שלם, עם הבנות עצומות, תמרוני מוּדעות שהיום הם אגדות מיתולוגיות. ואז נדמה היה שהכל נעלם, ועכשיו יש לנו אדם מסומם."

רציתי לכעוס, לקרוא לו פרנואיד, אך משום מה הצדקנות שהיתה בדרך כלל מתחת לפני השטח של אישיותי לא היתה שם. היה בי משהו מעבר לנקודה של לשאול את עצמי את השאלה החביבה עליי: מה מכל דבריו היה אמיתי? ברגע שבו הוא דיבר איתי באותו הלילה, עמוק בליבי, חשתי שכל מה שאמר היה נכון, אך יחד עם זאת, ובעוצמה שווה, כל דבריו היו האבסורד בהתגלמותו.

"מה אתה אומר, דון חואן?" שאלתי בחולשה. גרוני היה מכווץ. בקושי נשמתי.

"מה שאני אומר הוא שהדבר שעומד מולנו אינו טורף רגיל. הוא מאד פיקח ומאורגן. הוא מתנהל במערכת שיטתית כדי להפכנו לחסרי תועלת. האדם, היצור הקסום שהוא נועד להיות, אינו קסום עוד. הוא חתיכת בשר ממוצעת. אין עוד חלומות לאדם מלבד החלומות של חיה המגודלת כדי להיות חתיכת בשר: נדושה, רגילה, מטומטמת."

דבריו של דון חואן עוררו בי תחושה גופנית מוזרה, הדומה לתחושת בחילה. זה היה כאילו אני עומד להקיא שוב. אבל הבחילה הגיעה ממעמקי נשמתי, מתוך העצמות שלי. חלפה בי עווית לא רצונית. דון חואן נענע אותי בכתפיי בחוזקה. חשתי בצווארי מתנודד קדימה ואחורה בהשפעת האחיזה שלו. הפעולה הרגיעה אותי בבת אחת. חשתי יותר בשליטה.

"הטורף הזה," אמר דון חואן, "שהוא, כמובן, יצור בלתי אורגני, אינו לחלוטין בלתי-נראה עבורנו, כמו שאר היצורים הבלתי אורגניים. אני חושב שכילדים אנו רואים אותו ומחליטים שהוא כה מחריד שאנחנו לא רוצים לחשוב עליו. ילדים, כמובן, יכולים להתעקש להתמקד במראֶה, אך כל השאר מסביבם מניאים אותם מלעשות כן.

"האפשרות היחידה שנשארה למין האנושי," המשיך, "היא משמעת. משמעת היא הגורם המרתיע היחיד. אבל במשמעת איני מתכוון לרוטינות מחמירות. איני מתכוון ללקום כל בוקר בחמש וחצי ולשפוך על עצמך מים קרים עד שאתה מכחיל. מכשפים מבינים משמעת כיכולת לעמוד בשלווה בפני אירועים שאינם כלולים בציפיות שלנו. עבורם, משמעת הינה אמנות: האמנות של לעמוד בפני האינסוף בלי למצמץ, לא משום שהם חזקים וקשוחים, אלא משום שהם מלאי-יראה."

"באיזה אופן משמעתם של המכשפים הינה גורם מרתיע?" שאלתי.

"המכשפים אומרים שהמשמעת הופכת את מעטה המודעות הזוהר לבלתי-אכיל עבור המעופפים," דון חואן אמר, סורק את פניי כדי לגלות סימנים של אי-אמון. "התוצאה היא שהטורפים נשארים מבולבלים. מעטה מודעות זוהר שהוא בלתי-אכיל אינו חלק מההכרה שלהם, אני מניח. כשהם מבולבלים, אין להם כל מפלט מלבד להימנע מלהמשיך במשימה המרושעת שלהם.

"אם הטורפים אינם אוכלים את מעטה המודעות הזוהר שלנו לזמן מה," הוא המשיך, "הוא ימשיך לצמוח. בהפשטה קיצונית של העניין, אני יכול לומר שהמכשפים, בעזרת המשמעת שלהם, מרחיקים מהם את הטורפים לדי זמן כדי לאפשר למעטה המודעות הזוהר שלהם לגדול מעבר לרמת הבהונות. לאחר שהוא גדל מעל לבהונות, הוא גדל מחדש לגודלו הטבעי. המכשפים של מקסיקו העתיקה נהגו לומר שמעטה המודעות הזוהר הוא כמו עץ. אם לא קוצרים אותו, הוא גדל לגודל ולנפח הטבעיים שלו. כאשר המודעות מגיעה לרמות גבוהות מהבהונות, תמרונים אדירים של המודעות הופכים לדבר שבשגרה.

"התכסיס הגדול של המכשפים האלה מהזמנים העתיקים," דון חואן המשיך, "היה להעמיס את מיינד המעופפים במשמעת. הם גילו שאם הם הכבידו על מיינד המעופפים בשקט פנימי, ההתקן הזר נעלם, ונותן לכל אחד מהמתרגלים המשתתפים בתמרון זה את הוודאות המלאה במקורה הזר של הנפש. ההתקן הזר חוזר, אני מבטיח לך, אך חלש יותר, ומתחיל תהליך שבו העלמותו של מיינד המעופף הופכת לרוטינה, עד שיום אחד הוא נעלם לתמיד. יום עצוב בהחלט! זהו היום שבו עליך לסמוך על כישוריך שלך, שהם בערך אפס. אף אחד לא אומר לך מה לעשות. אין כל מיינד ממקור זר שיכתיב את השטויות שאתה רגיל להן.

"המורה שלי, הנהוול חוליאן, נהג להזהיר את כל התלמידים שלו," דון חואן המשיך, "שזה הוא היום הקשה ביותר בחייו של מכשף, שכן המיינד האמיתי ששייך לנו, הסכום של הנסיון שלנו, לאחר חיים שלמים של השתלטות הפך להיות ביישן, חסר-בטחון ותזזיתי. אישית, הייתי אומר שהקרב האמיתי של המכשפים מתחיל ברגע זה. כל השאר הוא רק הכנה."

הפכתי נסער באופן אמיתי. רציתי לדעת עוד, אך תחושה מוזרה בתוכי תבעה ממני להפסיק. היא היתה קשורה לתוצאות אפלות ולעונש, משהו כמו זעם האל אשר יורד עליי בשל התעסקותי בדבר אשר מוסתר על-ידי האל עצמו. עשיתי מאמץ-על כדי לאפשר לסקרנות שלי לנצח.

"למה–למה–למה אתה מתכוון," שמעתי עצמי אומר," בלהכביד על מיינד המעופפים?"

"משמעת מכבידה על המיינד הזר ללא די," הוא השיב. "אז, בעזרת המשמעת שלהם, המכשפים מעלימים את ההתקן הזר."

הייתי המום מקביעתו. האמנתי שדון חואן או שהיה חולה-נפש עם תעודות או שהוא אמר לי משהו כה מעורר-יראה שהוא הקפיא בי את הכל. שמתי לב, עם זאת, כמה מהר קיבצתי את האנרגיה שלי כדי להכחיש את כל מה שהוא אמר. לאחר רגע של פאניקה, התחלתי לצחוק, כאילו דון חואן סיפר לי בדיחה. אפילו שמעתי את עצמי אומר, "דון חואן, דון חואן, אתה חסר-תקנה!"

נראה היה שדון חואן הבין את כל מה שחוויתי. הוא נענע את ראשו מצד לצד והרים את עיניו למרומים במחווה של ייאוש מעושה.

"אני כה חסר-תקנה," הוא אמר, "שאני עומד לתת למיינד המעופפים שאתה נושא בתוכך, עוד זעזוע. אני עומד לגלות לך את אחד מהסודות הכי יוצאי-דופן של הכישוף. אני עומד לתאר לך ממצא שלקח למכשפים אלפי שנים לאמת ולבסס."

הוא הביט בי וחייך ברשעות. "מיינד המעופפים נעלם לתמיד," הוא אמר, "כאשר מכשף מצליח לאחוז בכוח הרוטט שמחזיק אותנו ביחד כאוסף של שדות אנרגטיים. אם המכשף שומר על הלחץ הזה מספיק זמן, מיינד המעופפים בורח בהפסד. וזה בדיוק מה שאתה הולך לעשות: לאחוז באנרגיה שמחזיקה אותך ביחד."

היתה לי התגובה הכי בלתי-מובנת שיכולתי להעלות בדעתי. משהו בתוכי למעשה רעד, כאילו קיבל מכת חשמל. נכנסתי למצב של פחד ללא הצדקה, שמיד קישרתי עם הרקע הדתי שלי.

דון חואן הביט בי מכף רגל ועד ראש.

"אתה פוחד מזעם האל, לא?" הוא אמר. "אל תדאג, זה לא הפחד שלך. זהו פחד מיינד המעופפים, שכן הוא יודע שאתה תעשה בדיוק מה שאני אומר לך."

מילותיו לא הרגיעו אותי כלל. חשתי יותר גרוע. חלו בי עוויתות לא-רצוניות, ולא ידעתי איך לעצור אותן.

"אל דאגה", דון חואן אמר בשלווה. "אני יודע שההתקפים האלה נעלמים במהירות. למיינד המעופפים אין שמץ של ריכוז."

לאחר רגע הכל עצר, כפי שדון חואן צפה. לומר שוב שהייתי מבולבל זה להשתמש בלשון עדינה. זו היתה הפעם הראשונה אי-פעם בחיי, עם דון חואן או בלעדיו, שלא ידעתי אם אני בא או הולך. רציתי לקום מהכיסא ולהסתובב, אך פחדתי עד מוות. הייתי מלא בקביעות הגיוניות, ובאותו זמן הייתי מלא בפחד ילדותי. התחלתי לנשום נשימות עמוקות בעוד זיעה קרה כיסתה את כל גופי. איכשהו שחררתי בפני עצמי מחזה מצמרר: צללים שחורים ומהירים קופצים מסביבי, בכל כיוון שפניתי.

עצמתי את עיניי והשענתי את ראשי על משענת-היד של הכיסא המרופד. "איני יודע לאן לפנות, דון חואן," אמרתי. "הלילה, באמת הצלחת לגרום לי ללכת לאיבוד."

"אתה נקרע על-ידי מאבק פנימי," דון חואן אמר. "למטה במעמקיך, אתה יודע שאינך מסוגל לסרב להסכם, שחלק חיוני שלך, מעטה המודעות הזוהר שלך, עומד לשמש כמקור מזון בלתי מובן עבור יישויות בלתי מובנות, באופן טבעי. וחלק אחר שלך יתנגד למצב הזה בכל מאודו.

"המהפכה של המכשפים," המשיך, "היא שהם מסרבים לכבד הסכמים שבהם הם לא השתתפו. איש לא שאל אותי אי-פעם אם אני מסכים להאכל על-ידי ישויות מסוג מודעות אחר. הוריי רק הביאו אותי לעולם כדי להיות מזון, כמוהם, וזה סוף הסיפור."

דון חואן קם מכסאו ומתח את זרועותיו ואת רגליו. "ישבנו כאן במשך שעות. הגיע הזמן להיכנס הביתה. אני הולך לאכול. אתה רוצה לאכול איתי?"

סירבתי. הקיבה שלי היתה בסערה.

"אני חושב שכדאי שתלך לישון," אמר. "ההפצצה מוטטה אותך."

לא הייתי זקוק לעוד שכנוע. צנחתי על מיטתי ונרדמתי כמו מת.

בבית, ככל שהזמן עבר, הרעיון של המעופפים הפך לאחד מהקבעונות של חיי. הגעתי לנקודה שהרגשתי שדון חואן צדק לחלוטין בקשר אליהם. לא משנה כמה ניסיתי, לא יכולתי לזנוח את ההגיון. ככל שחשבתי על כך, וככל שדיברתי וצפיתי בעצמי ובאנשים האחרים, כך התחזקה אצלי האמונה שיש משהו שהופך אותנו לחסרי יכולת לכל פעילות או לכל אינטראקציה או לכל מחשבה, שאין בה את העצמי כמרכז שלה. הדאגה שלי, כמו הדאגה של כל אחד אחר שאותו הכרתי או שאיתו שוחחתי, היתה העצמי. מאחר שלא יכולתי למצוא כל הסבר לאחידות אוניברסלית כזאת, האמנתי שקו המחשבה של דון חואן הוא הדרך המתאימה ביותר להבהיר את התופעה.

התעמקתי ככל שיכולתי בקריאה על מיתוסים ואגדות. בקריאה, חוויתי משהו שמעולם לא חשתי בו קודם: כל אחד מהספרים שקראתי היה פירוש של מיתוסים ואגדות. בכל אחד מהספרים הללו, נפש אחידה היתה גלויה-לעין. הסגנונות היו שונים, אך המניע מאחורי המלים היא דומה באופן אחיד: אף-על-פי שהנושא היה מופשט – מיתוסים ואגדות – הכותבים תמיד הצליחו להכניס הצהרות בדבר עצמם. המניע האחיד שמאחורי הספרים לא היה הנושא המוצהר של הספרים; אך בכל זאת הוא שרת את עצמו. מעולם לא חשתי בזאת קודם לכן.

ייחסתי את התגובה שלי להשפעתו של דון חואן. השאלה הבלתי-נמנעת שהצגתי לעצמי היתה: האם הוא משפיע עליי לראות את זה, או שבאמת ישנה נפש זרה אשר מכתיבה את כל מה שאנחנו עושים? עברתי, בעל כורחי, שוב להכחשה, ועברתי באופן מטורף מהכחשה לקבלה להכחשה. משהו בי ידע שכל מה שדון חואן כיוון אליו היה עובדה אנרגטית, אך משהו חשוב לא פחות בתוכי ידע שכל זה היה קשקוש. התוצאה הסופית של המאבק הפנימי שלי היתה תחושה מבשרת רעות, התחושה שמשהו מסוכן קרב אליי בכל רגע.

ביצעתי מחקרים אנתרופולוגיים מקיפים בנושא של המעופפים בתרבויות אחרות, אך לא יכולתי למצוא כל אזכור שלהם בכל מקום. נראה היה שדון חואן הוא מקור הידע היחיד בנושא זה. בפעם הבאה שראיתי אותו, קפצתי מיד לדבר על המעופפים.

"ניסיתי כמיטב יכולתי להיות רציונלי בנושא זה," אמרתי, "אבל אני לא יכול. יש רגעים שבהם אני מסכים איתך לחלוטין בקשר לטורפים."

"מקד את תשומת ליבך בצללים החולפים שאתה רואה למעשה," דון חואן אמר בחיוך.

אמרתי לדון חואן שהצללים החולפים הללו יהיו הסוף של חיי הרציונליים. ראיתי אותם בכל מקום. מאז שעזבתי את ביתו, לא הייתי מסוגל ללכת לישון בחשיכה. לישון עם האורות דולקים לא הפריע לי כלל. ברגע שכיביתי את האור, עם זאת, הכל סביבי החל לקפוץ. מעולם לא הבחנתי בצורות או בדמויות שלמות. כל שראיתי היו צללים שחורים נעים.

"מיינד המעופפים לא נטש אותך," דון חואן אמר. "הוא נפצע קשות. היא מנסה כמיטב יכולתו לארגן מחדש את יחסיו איתך. אך משהו בך פגוע לתמיד. המעופף יודע את זה. הסכנה האמיתית הוא שמיינד המעופפים עלול לנצח על-ידי כך שהוא יעייף אותך ויכריח אותך לעזוב על-ידי המשחק בין מה שהוא אומר ומה שאני אומר.

"אתה מבין, למיינד המעופפים אין מתחרים," דון חואן המשיך. "כאשר הוא מציע משהו, הוא מסכים עם הצעותיו שלו, והוא גורם לך להאמין שעשית משהו בעל ערך. מיינד המעופפים יאמר לך שכל מה שחואן מאטוס אומר לך הוא שטויות גמורות, ואז אותו המיינד יסכים עם הצעתו שלו, ´כן, כמובן, זה שטויות,´ אתה תאמר. ככה הם משתלטים עלינו.

"מעופפים הם חלק חיוני ביקום," המשיך, "ויש להתייחס אליהם כמה שהם באמת – מעוררי יראה, מפלצתיים. הם האמצעי שבעזרתו היקום בוחן אותנו.

"אנחנו גששים אנרגטיים שנוצרו על-ידי היקום," הוא המשיך כאילו לא היה מודע לקיומי, "ובגלל היותנו נשאי אנרגיה בעלת מודעות, אנחנו האמצעי שבעזרתו היקום נעשה מודע לעצמו. המעופפים הם המתמודדים שאינם יודעים מרגוע. לא ניתן לראות בהם כל דבר אחר. אם נצליח לעשות זאת, היקום יאפשר לנו להמשיך הלאה."

אצלנו הוא יקבל בעיקר אור ואהבה... ויסתלק לו לתמיד. אין בעיה, בכיף. זוהי מהותנו. אנחנו לוחמים. וזה מה שלוחמים עושים: משחררים עצמם מאחיזתו האנרגטית של "הטורף". זה אפשרי וזה נעשה בעבר, שוב ושוב, על ידי אנשים רבים.

ועם ההשתחררות מה"טורף", נותרנו לבדנו,
באושר
בעוצמה
באהבה
וביקום מלא בכל טוב כדי לנוע אל תוכו ו"לכבוש" אותו.

ה"טורף" גורם לנו שנלך סחור-סחור סביב עצמנו, במעגלים. נתעסק בעצמנו, בצורה חולנית. נרדוף כל החיים אחרי הזנב של עצמנו... אך יש גם משהו אחר מעבר לכל זה. יש, מעבר לערפל היומיום וטרדותנו האישיות, היותר חשובות והפחות חשובות, עולם אמיתי... עולם קסום... שמחכה לנו.

כל ה"יצר הרע" שלנו, כבני-אדם, מקורו ב"טורף".
זוכרים את מטאריקס?
לאחד הסוכנים שם היתה הארה: בני-האדם הינם וירוסים! הם אינם יונקים!
מפני שבניגוד ליונקים אחרים, איננו משתלבים בהרמוניה עם הסביבה שלנו, אלא משתלטים על איזור מסויים עד למיצוי משאביו הטבעיים ואז הדרך היחידה שנשארת לנו כדי לשרוד, היא להתפשט לאיזור אחר.
וירוסים!
והוא צדק... חלקית.
אנחנו... יונקים. אנחנו בהרמוניה עם היקום. אנחנו השומרים, אנחנו הנציגים, אנחנו ההנהלה (הזוטרה), אנחנו גששי-המודעות, אנחנו אבירי הג´די של המימד הפיסי...
אבל עכשיו, אנחנו מבטאים את נפש הטורפים, שהינה בעצם נפשם של וירוסים מסוג מסויים. ולכן אנחנו וירוסים. לכן אנחנו נוהגים בטירוף, פוגעים אחד בשני, פוגעים בסביבה, מבצעים ניסויים חסרי תועלת ואכזריים בבעלי חיים, מתווכחים אחד עם השני בטירוף, רוצחים, פוגעים, הורסים ודואגים רק לעצמנו...
זוהי נפש הטורפים. אנחנו וירוסים.... אך לא עוד! אנחנו בני-אדם! יצורים מופלאים, רבי-עוצמה, מוארים, יפהפיים, טובי לב, מלאי אהבה, מלאי יכולת אינסופית להעניק ולקבל וליהנות... כן, זה אנחנו האמיתיים! מאחורי מסכת "הטורף" המשתקפת לעיתים מהפנים של כל אחד ואחד מאיתנו!

ל"טורף" אין כל סיכוי, בטווח הרחוק. האנושות לומדת להיפטר ממנו. המצב הוא לא כפי שהיה. ואנחנו החלוצים, במידה מסויימת (יחד עם עוד רבים אחרים). אז קדימה, חברים, השרשור הזה לא ייפסק עד שלא יהיו כאן בינינו טורפים!...

הטורף איננו אשם. הוא הגיע כדי להשלים את התפתחותנו. היקום הוא אחד. ביקום אין מלחמות. הכל מדומה, הכל אשליה. רכיבים שונים של היקום משפיעים זה על זה בצורה בונה. הטורף מכריח אותנו לנקות עצמנו מבפנים, להגיע למצב בו אנחנו זכים עד כדי כך שאין הוא יכול לגעת בנו עוד.

באהבה,

בן